אני זוכר כשהתחלתי להרגיש שמשהו חסר בחיי, החלתי בחיפוש קדחתני אל משהו שימלא את השאלות שבתוכי והחלטתי ללמוד ״איור-וודה״ (רפואה ההודית) במחזור הראשון שנפתח בישראל. ואף השלמתי התמחות בקארלה שבדרום הודו.
זה היה לפני 15 שנה, נחשבתי שייך לקהילת ״הרוחניקים״ שרוצים להביא את השלום על פני האדמה ע״י תדרים חיוביים וכדומה, התמקצעתי בנשימות פראנאימה והייתי במדיטציה חלק נכבד מהיום כוסף לרוגע והשלווה.
יום אחד בביקור אצל הורי בעיר הולדתי, מישהו כמעט נכנס בי עם רכב כשחציתי כביש ממש מתחת לבית.
התפוצצתי עליו בשאגות!
כי ראבק ! נשבע שהוא עשה זאת בכוונה, הוא החל להאיץ ואף הסיט את ההגה בכוונה לכיווני, רודף שאסיים את החצייה במהירות…
כשטיפסתי בגרם המדרגות הביתה, השכנה שנכחה בחוץ אמרה לי:
״איך אתה כזה ״רוחני״ ואתה צועק ככה״?!
מאז שנים רבות הלכתי טרוד עם השאלה הזו בתוכי,
מה גרם לי להתפרץ ככה? מהו הטריגר?
איפה כל ״העבודה״ שעשיתי?
ומה זה בכלל ״רוחני״?
הייתי מנסה במדיטציות להבין את עצמי אבל כל פעם התפוצץ לי בפנים שהאמת אני לא מבין כלום ויש פה משהו אחר בצורה אחרת שיותר גדול ממני.
מה אני יכול לעשות, אני כזה!
אין מה להתבייש או להתכחש, אני כזה!
ככה בראו אותי, בדיוק כמו כולם.
יש לי דחפים,
יש לי פתיל שנשרף
שמרגיזים אותי אני מתעצבן,
קיצר – בן אדם.
ברגע הזה הבנתי שאסור לי להתעלם מהטבע האנושי, שאסור להשקיט את האגו. הוא תמיד יצוץ ויחזור עליך בהפוכה. לכן, מאז פסלתי על הסף כל שיטה שהתעלמה מהטבע האנושי ורק ניסתה לדחוק את האגו לצד.
חלפו שנים רבות מאז, והבנתי שהרוחניות שלי לא הייתה באמת רוחניות, כי אי אפשר להתעלם מהאגו שמפריד בין אנשים. צריכים שיטה אחרת שלא מדכאה את המפלצת, כי היא תמיד שם, קמה וחוזרת לתחייה, מחכה להזדמנות הנכונה לפרוץ באש יוקדת.
מה שתפס אותי בחכמת הקבלה, שאין בה עניין של להקטין ולדכא את האגו. היא מיד מכריזה שכולנו שבויים בתוך האגו, מתרעמת אם מישהו מנסה למחוק את האני, ועם זאת מלמדת ברכות איך להתחשב באחר.
