הרגע בו נשברנו והחלטנו לעזוב היה לפני 12 שנה, חיינו כזוג נשוי בדירה צפופה ואפלה ברמת גן.
אשתי נשענת עם גבה על השיש וכוס הקפה בידה, עיניה עוקבות אחר תנועותיי מנסות לקרוא את מחשבותיי שמצטברות במקביל לגוש מחנק בגרון.
לקחתי מגבת נקייה מערמת הכביסה שהייתה מקופלת על הספה והתקדמתי אל המקלחת לשטוף את תלאות היום. הסתובבתי אליה בכניסה לחדר האמבטיה ושאלתי בקול נרעד :
״אנחנו רוצים ילדים נכון?״
הסתכלתי לעברה כאילו לא מחכה לתגובתה והמשכתי :
״לאיזה חיים נביא אותם? אה? תעני לי… נחנך אותם לאכול אחד את השני בשביל להצליח? זה מה שאת רוצה שיצא מהם?!״ המדינה הזו ירדה לחלוטין מהפסים!! עם כל הכאב ואהבתי לישראל, היא כבר לא כמו שהייתה פעם, אין לי עתיד פה, אני לא מרגיש שפה זה ״הבית״ שלי, מי קבע? מי הכתיב?״
החשיבה על העתקת מקום המגורים לארץ אחרת לא היה לנו דבר זר, מספר חברים כבר עשו זאת ולא שמענו מהם אף פעם תלונות מהביקורים שלהם בארץ. אני לא יודע בטוח אם זה מגיע מכעס או שנאה כלפי המדינה, אני פשוט מבין את המצב וזה רק עושה אותי עצוב ומיואש.
״אם אנחנו רוצים ילדים – אז בואי נהיה מלאי אחריות להעניק להם חיים הגונים כמו שתמיד רצינו, אף אחד לא יוכל לעמוד בדרכנו !״
החום המתיש של אמצע יולי רק הוסיף לי קדחת לקלחת, תהיתי עם חם במדינה בגלל מזג האוויר – או בכלל המזג החרא של האנשים.
״בחייאת אשתי, בבקשה בואי נסע מפה…״
היא חיבקה אותי בידיה העדינות שהרגישו כעוטפות אותי בחומת מגן
״אני איתך לאן שתלך״ , אמרה
״איזה מזל שאת קיימת…״
לחשתי וחתמתי בנשיקה ארוכה על מִצְחַה.
