אנחנו מטבענו ביקורתיים. שימו לב שאנחנו כל הזמן נמצאים בביקורת ובהשוואה אל מול האחרים.
״תראה איך היא לבושה״, ״איזה קולני הוא״, ״תראה איך הילדים שלהם מתנהגים״, ״ההוא ממש צבוע״ – ועד ביקורת אידיאולוגית כדוגמת דתיים/חילוניים, ימניים/שמאלנים, אשכנזים/מזרחיים וכו…
אנחנו מוצאים עצמנו ביקורתיים כלפי בן/בת הזוג שלנו, ביקורתיים כלפי התנהגות ילדינו, כלפי המדינה – כלפי העולם כולו.
הביקורת הוא דחף טבעי ובלתי נשלט, זהו מנגנון גדילה והתפתחות שאנחנו שפשוט אנחנו לא מבינים ולא מנהלים את החיים שלנו בהתאם לחוקיות שלו.
קודם כל בואו ונגיד תודה על הנטייה הביקורתית שטבועה בנו כעם. ה״חוצפה הישראלית״ המדוברת, שישנם שמעריצים אותה ורואים בה כיתרון – לעומת אחרים שסולדים ממנה ומחשיבים אותה כדבר רע שעלינו להעלים ולהשקיט.
הרי אם נסתכל רגע לאמת בפנים, נגלה שביקורת תמיד מגיעה ממקום של אכפתיות והרגשת תלות. אתה מבקר מישהו כי אכפת לך ממנו, יותר מזה – אכפת לך מאוד גם מה הוא חושב.
אחרת לא היית בכלל מפנה את תשומת לבך אליו.
כשהאדם מוצא עצמו מבקר – זה נובע מכך שהסיטואציה מתנגשת לו עם דעתו שלו עצמו.
וזה דווקא בסדר שאנחנו לא דומים ורואים את העולם בפרספקטיבה שונה, זהו מנגנון שאנחנו יכולים רק לצמוח ממנו אם נהיה מחוברים.
זוהי הייחודיות הקסומה שלנו כעם לעומת עמים אחרים. הנטייה שלנו לביקורתיות נובעת מהרגשה שבתוך תוכינו אנחנו מרגישים כמו משפחה. בשורש שלנו אנחנו מרגישים כאלה קרובים בצורה פנימית – שיכולים להרשות לעצמנו לבקר אחד את השני.
למשל אישה המתיישבת ומניקה בקניון בישראל, יכולה לשמוע תוך שעה 5 דעות שונות מבלי שפנתה לאיש. יהיו כאלה שיתמכו במעשה, כאלה שיתנגדו לזה, חלקם יתעניינו בת כמה הקטנה וחלקם יהפכו בין רגע כיועצות הנקה מדופלמות ויבקרו את הצורה שהיא מחזיקה את הילדה.
הבעיה עם תכונת הביקורתיות שבמקביל אנחנו נמצאים בבאלגן גדול בצורת היחסים ביננו, זו הסיבה למה אנחנו לא מצליחים לבטא את זה אחד כלפי השני – וכל ביקורת נתפסת כחנק ופלישה למרחב האישי.
״ביקורת בונה״ (או איך שאנחנו מכנים את זה) – אפשר לעשות רק על מי שאני אוהב באמת.
הרי אם באמת אכפת לי ממישהו, אז הביקורת אליו תגיע מאותו מקום כפי שאני רוצה לתת ביקורת לילדים שלי. אני מכל הלב רוצה שהוא יגדל ויצליח, וכל הביקורת שלי כלפיו הנה רק ממקום של אהבה ורצון שיתקדם.
אותי מפחיד יותר שהביקורת בעם שלנו תעלם ונגיע שהאגו למצב שהאגו יתפתח לכאלה ממדים, שחלילה נקום יום אחד ולא יהיה לנו יותר אכפת אחד מהשני…
הביקורת היא ברירת מחדל וצריך להפסיק לשנוא את התכונה הזו בנו כי מתוך הביקורתיות האדם מתפתח.
אם מדינת ישראל לא הייתה ביקורתית כלפיי העולם ולקחה תמיד בחשבון מה העולם חושב עליה – היא אף פעם לא הייתה נחשבת כמעצמת סטארט-אפ.
מדינה שמחשיבה עצמה למדינה מובילה, היזם שחי בה נמצא כל הזמן בבדיקה, איך הוא יכול להיות יותר טוב מאחרים במעוף המחשבה ובהמצאות שממציא – וכך להשפיע יותר לאנושות.
אז אין מה לעקור את ״הישראליות״ הזו. חייבים רק לדאוג שבתשתית שלה יהיה קודם כל אהבה. ולצערנו אצלנו זה עדיין ההפך – התשתית של הביקורת כלפי האחרים מתבססת על השנאה. לא יכולה להיות ״ביקורת חיובית״ ללא יסודות של חיבור ואהבה שקודמים לה.
לכן אין מה להתבייש באופי שלנו, עלינו רק לדאוג לשים לב לממשקים שלנו אחד עם השני ולטפח כל הזמן את איכויות הקשרים, את המצע של אהבה, ממש להתחנך לזה יום יום להפנות את הביקורת יותר פנימה איך אני יכול יותר לעזור לאחרים מבלי לאיים לו על המרחב האישי
