זוכר שסבא החוויר וקפא כשראה אותי חוזר מהטיול במזרח כחוש, רזה ומגולח.
הוא לא אהב שעשיתי קרחת כי זה הזכיר לו את הנאצים.
הוא כבר לא היה במיטבו, אבל ניסיתי להרגיע ולהסביר לו שזה בסדר ואף הבטחתי לו שאשמין קצת.
מעבר לזה ששיתפתי אותו שמצאתי את בחירת ליבי לחיים, סיפרתי לו גם על ההיחשפות לחכמת הקבלה, שהיא מדברת על ״ואהבת לרעך כמוך״ שהיא בעצם פנימיות תורת העם היהודי ותפקידם להטמיע ולהפיץ את מסר האחדות לכל האנושות.
הצבע לפתע חזר לפניו כששמע שהנכד "רועיקל׳ה״ שלו לומד תורה, הוא תמיד היה גאה בי והשוויץ שבאתי איתו לבית הכנסת הישן בקריית אתא. היום בדיעבד אני שמח שלפני ש״עזב״ יצא לי להסביר לו מהי מהות התורה שלנו.
בנתיים עברו שנים ומצאתי את עצמי באירופה. זה לא שהיה מתוכנן, אבל ה"כמה שנים" שתכננו להיות פה נמרחו ונמרחו, ילדים נולדו ומתוך הכורח נטענו יתד והמשכנו לחיות.
יודע שזה נראה מטורף מהצד לראות איך מלא ישראלים לכאורה פשוט ויתרו על הבית, על מנת לחיות בחו״ל, אבל זו המציאות.
לזלזל בהם לא יעזור. אם היו לך קרובים יקרים בחו״ל, לא היית עושה זאת וכבר עבר הזמן בו המהגרים נחשבו למשהו בזוי. בהתחשב במצב בישראל זה כבר לא מכונה ״היורדים״. אפשר לאמר בעצב, שלצערנו, המצב בארץ "נמוך" דיו.
נכון שזה נשמע קשה, אבל זו המציאות, צעירים רבים פשוט לא רואים יותר עתיד במדינה, פחות נכונות לגיוס לצבא, אין כבר עמוד תווך פנימי שיחזיק את העם ויתן הצדקה להתגורר שם.
ממש לא בא להתנשא ואף אגלה לכם סוד: אף אחד לא באמת רוצה לגור בחו״ל, במקרה שלי ושל עוד רבים זה פשוט התגלגל לכך. אני יכול להגיד, עם יד על הלב, שאף אחד בתוך תוכו לא באמת שמח לגור עם זרים סביבו, רחוק מחבריו ומבני משפחתו.
בעצם כל מטרת הבלוג הזה הוא לחקור למה זה ככה? מה קורה לנו כאומה? המדינה שבנינו מתפוררת משנאה עצמית ואנשים מעדיפים ללכת לגור במדינות, שאותן תקופות חשוכות מתעוררות בהן שוב.
אם שם בישראל אין הרגשה של עתיד וגם בחוץ אין, לאור התגברות השנאה כלפינו בעולם – אז אולי הגיע הזמן להפסיק להלחם ולזלזל אחד בשני? להודות אחת ולתמיד שכולנו כנראה איפשהו טועים?!
באיזה נקודה בדיוק אבדה דרכנו?
מה קורה פה? מה זה המשבר זהות הזה?!
נראה שהתפתחות המודעות היהודית עוד לא הסתיימה. העובדה שנבנתה מדינה זו רק ההגשמה החיצונית שלה, אבל עם ישראל אינו יכול להתקיים רק על סמך הצדקה חיצונית, כיוון שבמקורו הוא עם רוחני שנבנה על בסיס אידיאולוגי. (כתבתי על זה מאמר כאן)
ז״א, שכל עוד לא נגשים את מהותנו הפנימית, שעליה נוסדנו, העולם והמציאות לא יתנו לנו מנוח. לא יאפשרו לנו לחיות בשקט כשאר העמים, כי מה לעשות, אנחנו לא כמו כולם וצריך להשלים עם זה.
זה שאנחנו לא כמו כולם, לא אומר שאנחנו מעל כולם (נגעתי בזה כאן), יש לנו תפקיד ועלינו למלאותו.
זו הסיבה שכרגע ה"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ", מרגישה כמו "ארץ זבת מרור וסחוג". אם היהודים יתעסקו רק בחיצוניות שלהם ועליה יסמכו כמקור הכוח – הם לא יצליחו להתקיים, לא במדינת ישראל ולא מחוצה לה.
זה מה שקורה עכשיו, אנשים מוכרים את המדינה בעד הצלחה כלכלית בחו״ל.
והמדינה? סתם גאוותנית מהצלחות והישגים חיצוניים, בעוד שהעם קרוע, שונא, ממורמר ועצוב.
נראה כאילו כל הפוטנציאל הזה, אשר גלום בנו, כרגע מתגלה בצורתו השלילית. זה קורה בגלל שלא הגשמנו את עצמנו בצורה הפנימית של העם, שיסוד יציבותו זה איכות הקשרים שבו. לא סתם נאמר ש ״ואהבת לרעך כמוך״ כולל בתוכו את התורה כולה.
בלי הקשרים האלה אנחנו לא "עם". המציאות לא תתן לנו מנוח וכל דבר שניגע בו יורגש כשלילי.
בעולם אינטגרלי ומחובר, בו כל דבר קשור לשני, השנאה שאנחנו מרעיפים אחד על השני ברחוב, ברשתות, אפילו במחשבות, מזהמת את התודעה הכללית, שבסוף חוזרת לכולנו כמו בומרנג.
אז עדיף להפסיק להתעסק בכל מיני פתרונות סרק ולהתחיל להפנים: שכל מה שיש לנו לסדר בחיינו זה את הקשרים הנכונים ביננו.
סבא, אני מבטיח לעשות הכול שהקול ישמע ונהיה אור לגויים.
אם אתה למעלה שומע, בבקשה התפלל עלינו ועל עם ישראל, שנצליח במשימתנו…
