בחג העצמאות הזה, רוצה להיות הצעקה מהלב השבור שלא נשמעת !
תמיד יום הזיכרון ויום העצמאות מלאים ברגשות מעורבים ומחשבות על החיים בישראל וסיבת ה״ירידה״… ולפעמים אפילו מתגנבת לה איזו תחושת אשמה…
שלדעתי, באמת שאין לה מקום!
מדוע? אני אסביר…
קודם כל, אתם לא שולטים על מאורעות חייכם, הגעתם לגולה כי כך החיים גילגלו אתכם. הכול כתוב מראש בתסריט חייכם ואתם רק מגלים זאת.
דבר שני, אומרים שאלוהים מכוון אותנו תמיד לטוב, יש סיבה שעברתם לשם עם כל מגוון הטלטלות וההרגשות, והכול לטובה..
מה טוב בזה? איך אפשר להצדיק את הרחוק הפיזי שבמידה זו או אחרת נוגע לכולנו?
(בלי לשקר, תהיו אמיתיים, אתם מחפשים תמיד את הקרבה של הישראלים ומתנחמים בחומוס ופלאפל)
בטוח כשאתם שומעים ״ישראל״ נצבט לכם הלב והבטן מתהפכת. לא משנה אם זה כאב, געגוע, שנאה או דחייה – זה תמיד פורט על מיתרי הרגש.
אתם לא ״היורדים״ – האונשות כולה ב״ירידה״, לא פלא כולנו קיבלנו זבאנג שכזה.
תקופה הקורונה והריחוק החברתי, מראים לכולנו כמה אנו נמצאים בעולם השקר.
פעם, קרבה פיזית סימנה את הקרבה הפנימית ביננו. ללכת יד ביד, חיבוק וכדומה..
היום בני האדם יכולים לחייך, ללחוץ ידיים , אבל בפנים שונאים זה את זה.
משבר הקורונה הופכת את היוצרות בעולם החדש בכל הקשור לפרוש המושג ״אהבה״.
היא דוחפת אותנו להבין שיש צורך שהפנימיות והחיצוניות יהיו באותו קו, פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים (משנה, מסכת תרומות – פרק ג, משנה ח).
הכול מגיע אלינו בכדי לתקן ולנענע את האנושות, להבין איפה אנחנו נמצאים ולסדר את החברה מחדש.
בני האדם נכבשו ע״י האגו לגמרי – מה קורה עם היחס הפנימי? אותו הזנחנו!
המכות שבאות על האנושות כגון הקורונה, מביאות את כולנו לנחיצות בקרבה הפנימית. ממש כאילו הטבע מפסיק את הקשר הפיזי ביננו בכדי שנחשב מסלול מחדש:
במידה שתהיו טובים זה לזה – אתם תתקרבו.
אם לא תבנו קשרי אהבה בפנים – אל תתקרבו!
כל המסחר שפיתחו בני האדם, התעשייה, שיתופי הפעולה – הכול מתגלה כשקר אחד גדול וממש רחוק מלהיות תוצאה של קירוב פנימי אמיתי.
עדיין אנשים מזלזלים זה בזה. בחיצוניות מתנהגים ברשמיות, אבל הלב רחוק שנות אור.
״היורדים״ הם הראשונים שתפסו מרחק פיזי מהמדינה, ולא בהכרח כי לא אוהבים אותה, אלא כך הטבע רצה.
כולנו היינו רוצים מדינה שתהיה לנו כבית חם ובטוח. הרחם המוגן שישמור, יכוון ויתן בטחון ואהבה לכל אחד. כמו אמא היודעת איך לשמור על ילדיה ומודדת את הקרבה הרצויה שלהם עם זרים ולפי זה מייעצת ואומרת: עם זה תסתובב ועם זה לא!
נעשינו שקרנים זה לזה, שום תשומת לב להתקרבות פנימית. הקורונה ממש מסדרת את היחסים ביננו.
אתה לא נוגע באף אחד עד יצירת הקשר הפנימי. לפי מידת הלב, היא תפתח לנו את הקשרים.
מגע פיזי זה בכל זאת קשר, כמו עובר בתוך רחם אמו, המסמל את שיא המגע והקירבה בתחילת החיים.
ואז הוולד קצת מתרחק ונולד, אבל עדיין בידיים שלה.
גם בני האדם התנתקו מהקירבה הקודמת, כי הטבע דורש מאיתנו ללמוד את הקירבה של המדרגה הבאה.
בטבעיות, כורח ההרגל סוחב אותנו אחורה לשגרה המוכרת, אבל כוח ההתפחות דורש מאיתנו דרגת קירבה חדשה.
מגע פיזי נותן הרגשת הקשר והחיבור הזה הכרחי.
ילדים ללא חיבוק חם מאמא, גדלו שונה בהרבה הבחנות. הם מתקשים להביע חום, הם קרים באופיים ומאוד שונים מילדים שגדלו בסביבת חום אהבה.
חשוב להבין, שהמציאות שלנו כרגע, היא עוד שלב בהתפתחות של האנושות.
הורחקנו מישראל, הורחקנו אחד מהשני והכול זה סימפטום התפתחותי אבולוציוני, המתרחש עכשיו בכל האנושות – ומיישר קו ביחס הנכון בין בני האדם.
הקורונה מקרינה לנו ״סרט״ שמגע פיזי הוא מסוכן. ישנם גם חששות ופחד, פן זה יגרום לכולנו נזק נפשי?
לדעתי זה לא יגרום, ההיפך!
זה מגיע לחנך אותנו. שאנחנו צריכים דווקא קרבה פנימית, בכדי להגיע לקירבה החיצונה.
בעולם החדש צריכה להיות התפתחות של אהבה.
צריך להגיע למצב, שהקשר והקירבה ביננו יהוו תוצאה של פקודת הלב.
הלב שלנו, הוא זה שדורש קרבה והוא זה שיכוון אותנו. ידריך אותנו להבין כמה אנו צריכים להיות קרובים או רחוקים בצורה הפיזית.
אשליית הקירבה הפיזית התסברה כשקרית. אנשים יכולים לגור אחד ליד השני ועדיין להרגיש רחוקים.
עלינו ללמוד לפתח יחס חם פנימי אמיתי, אפילו שלא רואים אחד את השני או רואים מרחוק. שנתחבק פנימית דרך המחשבות זה על זה, זה יהיה מספיק בכדי להשפיע על הטבע לטובה.
לא רק קשרים חיצוניים הם אלו שקובעים, גם זוג צעיר בתחילת דרכו מתחבק כל הזמן, מה קורה עם זה בסוף? זה לא מחזיק ללא קשר פנימי אמיתי…
קורונה מרחיקה פיזית ודורשת מאיתנו להיות בקשר פנימי יותר.
הריחוק מישראל והריחוק בתקופת הסגר, בא ללמד את כולנו שיעור גדול לחיים. אם נרצה או לא נרצה.
״יורדים״ יקרים,
אל תרגישו ״יורדים״, כל העולם בירידה. התרחקנו מישראל בכדי להבין את זה.
ומשפחת ישראל – אתם לא נשארתם מאחור, אף אחד לא עזב אתכם, אחים שלכם מעבר לים תמיד מתגעגעים אליכם.
כולנו הלכנו לאיבוד לכן הטבע מרחיק אותנו אחד מהשני.
מרחיק אותנו מישראל האהובה, מרחיק בישראל אחד מרעהו.
הריחוק שלנו אחד מהשני, הוא בכדי לשמור עלינו שלא נחזור לאותם מערכות יחסים.
לא משנה אם אתה גר ״כאן״, או ״שם״.
המהות הפנימית של העם שלנו הוא אחווה, קירבה וחיבור.
העולם דוחף אותנו לגלות את סוד הקשר הטמון בעמנו באופן רדום והוא ״ואהבת לרעך כמוך״.
גם אם הוא לא חושב כמוך
גם אם הוא לא נראה כמוך
גם הוא לא גר לידך..
שנבין את זה, תתחיל שיבת ציון האמיתית.
גם לבבית וגם הפיזית.
חיבוק ישראלי לכל האחים והאחיות באשר שם…
