על הפנים של אימא אתה רואה את המאמץ להסתיר את הכאב לאור העובדה שאני עוזב, היא יותר מבועתת מחוסר הידיעה מה יקרה איתי שהיא דאגה לכפות על הרגשת החוסר אונים בפתרון יצירתי.
היא הגיעה לשדה״ת עם ערמה של שניצלים, סלטי הבית ופשטידה. ישבנו באחד הספסלים של בית הקפה, פתחנו את הקופסאות ואמא החלה למזוג לצלחות.
אני דחקתי שיזמינו משהו לשתות לפחות כי לא היה נעים.
אלו דברים לדוגמה שאתה יכול לראות רק בישראל.
אמא שלי אישה מופלאה, היא מושא להערצה ולא רק לי. (אגב, היא עושה את השניצלים הטעימים בתבל!)
כל הזרעים שהכניסה לי לראש כשגידלה אותי – הפכו לתכונות ואופי שמתוכם אני מנהל את המציאות היומיומית שלי.
היא תמיד נהגה להגיד לי ש ״אין משהו שתרצה ולא תוכל לעשות בחיים״, מאז אני רואה את העולם כמגרש משחקים אחד גדול, אז שלא תתלונן שאני עכשיו באומץ עושה שינוי ועוזב.
אבל עדיין… שום שניצל לא הצליח "להאיר לי מִלְפָנִים" ונתן לי סיבה טובה להישאר ולבנות את חיי בארץ.
לאחר הארוחה הזמנתי אספרסו ארוך והתיישבתי על כיסאות הבר מתחת לאולמות הצ׳יק-אין, כהרגלי לוגם במרץ לפני שיתקרר, מביט באנשים העוברים ושבים.
בשדה״ת תמיד ישנם הרבה אנשים שמתחבקים.
הם מתחבקים כאשר הם שבים,
הם מתחבקים כאשר הם עוזבים,
כולם בשדה״ת שוכחים הכול ומתחבקים,
כאילו צריך מרחקים פיזיים בשביל להזכיר לנו עד כמה אנחנו קרובים…
