לקחתי לאשתי את היד, נישקנו את המשפחה שכמובן החלו להזיל דמעות והתקדמנו לבדיקה הביטחונית, לאחר שהבטנו פעם אחת לאחור כפי שסיכמנו. מלכתחילה לא רצינו לעשות סיפור מהעזיבה, שנינו לא אוהבים את ״סצנת הפרידות״ – לכן רצינו רק לעשות את זה קצר, לעניין ומהר…
עברנו את ביקורת חתימת הדרכונים והמשכנו לירידה מפורסמת שמביאה אותך אל אולם הנוסעים.
ירידה תלולה שבצידה השמאלי על הקיר ישנן תמונות מאז קום המדינה מסודרים ע"פ סדר כרונולוגי. צילומים של הטיסה מהעלייה מתימן, תיעוד מבצע שלמה בו דרכו בישראל האתיופים בפעם הראשונה, רכישת הבואינג המתקדם הראשון ועוד שלל ציוניי דרך של אל-על.
שאתה יוצא מישראל צועד בירידה לאולם הנוסעים – אתה יכול לראות בצדך הימני את האנשים שחוזרים לארץ צועדים בירידה לביקורת דרכונים.
שאתה יוצא מהארץ אתה צועד בירידה ,
שאתה שב לארץ אתה צועד בירידה,
ואני יורד מהארץ, כי לא רוצה להיות ב״ירידה״.
נכנסו לאולם הנוסעים, אשתי הלכה לקנות חוברת תשבצים לטיסה וקפה. משם עברנו לדיוטי-פרי והתפנקנו ב 4 בקבוקונים קטנים של וודקה אבסולוט וחבילת בוטנים מלוחים, שתינו לחיים ישר לאחר ההמראה ופתאום אפף אותי צל קריר של פחד כאילו קולט את הלא נודע אליו מועדות פנינו.
את ההמראה עברנו בשתיקה מביטים איך הגלגל מתנתק מהקרקע שמתרחקת מאיתנו, מתקפל ונבלע בבטן המטוס.
שהשלט המואר סימן שאפשר להסיר את חגורות הבטיחות, אמרתי לה תוך כדי שאני פותח את הבקבוק השני:
״אז מה, זהו? הולכים על זה?״
שאלתי כמו אחד שהתעורר מחוסר הכרה.
״מה אנחנו כבר פה, לא?״ היא חייכה אלי במתיקות ולקחה את ידי בידה.
״מה אתה דואג, תמיד היינו כמו חתולים נופלים תמיד על הרגלים, העיקר שאנחנו יחד״
איך היא תמיד ידעה לפרוט על המיתרים שתמיד הרגיעו אותי…
הודתי לאלוהים ששלח אותה לחיים שלי.
