באחה"צ אחד של שישי, שמתי ביוטיוב פליליסט עברי ישן שיהיה ככה ברקע עם בישולי שבת, פתאום התנגן לו שיר שמוזר בכלל איך הגעתי אליו…
איך שהתחיל להתנגן, הדמעות פתאום פרצו ללא מעצורים.
בכיתי על המרחק, בכיתי על הקושי לחזור כי מרגיש שאין לאן.
זה סתם אשליה לחשוב שאלו שעזבו טוב להם, כולם מתגעגעים, כולם היו חוזרים אם היו מרגישים בטחון.
לא ביטחון נגד פצצות, לא בטחון מטילים – זה אף פעם לא הרתיע.
השדים המפחידים זה השנאה האינסופית שאנחנו נגועים בו, חוסר האכפתיות שלא משאירה לך רצון לחיות.
היא מכרסמת לך בשורשים, כי בלי הרגשת המשפחה אין לנו עתיד, אין לנו בטחון, כולם מרגישים את זה, גם פה וגם שם.
אז אתה מתפלל שנתעורר, שלא יגיעו מכות, חייך כבר מבוססים ולא משאירים לך הרבה ברירות, אם היה אור בקצה המנהרה כולם היו חוזרים בהמוניהם.
נוהרים ליצור ארץ חדשה,
לבנות ולהיבנות כמו שבאמת היינו צריכים,
לא לבנות ארץ – לבנות משפחה.
