ג׳יי זי ברקע, קבור תחת ערמות של ה"נייקי ג'ורדן" החדשות שהרגע פרקנו ממשאית הסחורה שהגיעה מניו-יורק, בתור ילד בן 22 לראשונה זה היכה בי…
זוכר איך הייתי מפוחד וחיוור, מתקשר לאימא לישראל בגרון חנוק, מתייפח, מנסה לעכל את מה שנגלה לעיניי.
הייתי ילד תמים, בעודי עושה את צעדי הראשונים בעולם הגדול ובכלל מנסה לקחת אחריות על החיים האלה.
לפילדלפיה הגעתי עם בת זוגתי בזמנו, כחלק מהטיול אחרי הצבא, בשביל לחסוך כמה ג’ובות ולהמשיך את טיוליי.
עבדתי ברשת בגדי היפ–הופ מצליחה של ישראלי, שפתח אותה בשנות ה-80, בזמן שאמריקה עוד הייתה ״ארץ האפשרויות..״
לא יודע אם זה השפעת המנטליות האמריקאית הצבועה או שארה"ב פשוט מוציאה מאנשים את הרוע, אבל זו הייתה אחת התקופות הקשות בחיי.
החנות בה עבדתי הייתה אחת מ – 30 חנויות הפרוסות על 3 מדינות שכל הניהול היה ע"י ישראלים.
קן צרעות מתגמד לעומת ההרגשה שהייתה בין עובדי החנויות. מרקחה של זוהמה, רכילויות, קנוניות ועד פרשיות התנכלות אחד בשני. השיא היה כאשר אחד המנהלים טרח להסביר לי שזו אסטרטגיה מכוונת של הבוס:
״הוא מוודא שתמיד החברה נמצאת בסכסוך, רק בצורה זו תמיד יבואו וילשינו אם מישהו גונב…״
אתם קולטים את האבסורד?! בגלל הנטייה לגנוב, הבוס נאלץ לשלוט בעובדים מתוך יצירת סכסוכים. מטפלים בתופעה שלילית, באופן שלילי ומה שנוצר זה בעצם עוד שלילי…
בת זוגתי הייתה חוזרת כל יום בוכה הביתה. כמה תמימים היינו… חשבנו שאנחנו בידיים טובות אצל ישראלים בגולה.
במקום זה נחשפנו לכל כך הרבה לכלוך. ישראלים שהתנכלו לישראלים אחרים והלשינו עליהם לשלטונות ההגירה בעת שהיו בתהליך קבלת ויזה.
בגלל סכסוך בעבודה, ישראלי אחד מלשין למחלקת ההגירה והורס שנה של השקעה, כולל החרבת החיים הנוכחיים וישיבה במאסר.
מי שלא יודע, אחת הדרכים לקבלת ויזה הייתה ״להתחתן״ עם אמריקאית. לחיות שנתיים יחד באותו בית שעוצב בתמונות והוכחות לחיי זוגיות. לאחר התהליך יש ויזה בדרכון ואמריקאית אחת מבסוטה עם בוחטה ביד.
כמו ילד התייפחתי לאימא בטלפון: "איך לעזאזל יכול להיות שישראלים ככה אויבים של אחיהם?! הרי כולנו הגענו למדינה הזו בכדי להתפרנס. איך אחים שלי נוהגים ככה אחד בשני?!"
מילא אמריקאים.. אבל מישראלים?! כאב בחזה התפלח מההרגשה שאין לך יותר על מי לסמוך…
זוכר את הרגע בו עזבתי את ״יוניידט סטייטס אופ אמריקה״ בעוברי את ביקורת הדרכונים הסתכלתי אחורה ונשבעתי לעצמי:
"לשם אני בחיים לא חוזר!"
עד היום בעודי חי 13 שנה מחוץ למדינת ישראל, הולכת איתי התחושה הרעה שאין ליהודים מקום בטוח ומה זו השנאה העצמית הזו שהעם שלי נגוע בה?!
בעודי אני מעלה זכרונות מרים, שבטח יש להם חלק נכבד בעיצוב האישיות שלי, איני יכול שלא להרהר על המתרחש היום באותה “ארץ האפשרויות..”, שכחנו מי אנחנו והתבוללנו בתרבויות אינדיבידואליסטיות ובדלניות המאדירות את האני, התחרותיות ודריסת האחר.
כמה קל לפגוע באלו שגם ככה מסוכסכים בינם לבין עצמם, כמו הרומאים שבאותם זמנים עמדו מהצד וחיכו שהיהודים יהרגו זה את זה.
עלינו להבין את מקור השנאה העצמית הזו שמרכסמת לנו את העם ואת הבית ורק מושכת כלפינו אנטגוניזם שלילי מהעולם בצורת אנטישמיות.
היינו אומה שהכירה את חוקי החיים העמוקים ביותר, עיקרון האיזון בין נתינה לקבלה, בין אגואיזם שמנסה להפריד את בני האדם בגלל השוני – לאיחוד מעליו. זה הבסיס עליו הוקמה האומה הישראלית וזה אמור להיות יסוד המדינה שהיא מעיין פיילוט לשאר העולם.
מלכי העבר וחכמי ישראל לאורך הדורות הדגישו את העיקרון של טיפוח האחדות מעל האגו ההולך וגובר. הם ידעו שזהו תהליך ולא פתרון חד–פעמי אשר יגרום לכולם לחיות באושר.
עלינו לא רק לכסות את שנאתנו באהבה, אלא גם להמשיך לעשות זאת בהתמדה. מכיוון שהאגואיזם שלנו גדל כל הזמן גם האחדות שלנו חייבת לגדול. אחרת נתפזר וניעלם כמו כל מדינה אחרת לאורך ההיסטוריה.
רק אלוהים ישמור עלינו מעצמנו…
