אסונות גורמים לאנשים להיות טובים יותר?
כשבא לאדם מכה בחיים, הוא לרוב ״מתיישר״.
מה זה ה״מתיישר״ הזה?
כל אחד שעבר מצוקה רגשית מטלטלת בחייו והמשיך קדימה, יכול להתוודות שעם כל הסבל שעבר, פיזי או נפשי – זה שינה אותו כבן אדם.
הוא מתייחס אחרת לחיים, אפילו מבלי להבין כרגע מה המגמה – משהו כן קורה וזה עובדה.
למה זה קורה?
לא יודע, אני חושב אתכם תוך כדי כתיבה ואולי גם למטה בתגובות…
על פי מחקר פסיכולוגי שביצע פיטר קולמן, מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קולומביה שמסביר, ש״אירועים דרמטיים וגדולים במיוחד גורמים לעיתים להתערערותן של תפישות ישנות ומקובעות, ומביאים לאימוץ תפישות חדשות.״
הרי ידוע שחוקיות הטבע, זה תמיד להתפתח למצב מתקדם יותר, למרות שלפעמים זה נראה חמוץ ומגעיל במצבי ההתפתחות הקודמים לו. (תנסו לאכול תות בוסר)
ואפילו נראה, ככל שהפרי יותר מתוק בסוף, הוא יותר מר ומגונה בשלבים שלפני – ממש כמו שקורה לנו בחיים.
ככל שהסערה הרגשית מטלטלת את האדם בצורה גדולה יותר, אז השינוי בו גדול יותר.
ה״מכה״ תמיד מכניסה את האדם לפרופורציה, מתעוררות בו שאלת ה״אי קיום״, ה״סוף״ – שמביאה אותו לתהות איך הוא מעביר את חייו מעתה והלאה.
ואז הוא מתחיל לעשות חשבון נפש, הוא יותר שם לב לדברים המהותיים בחייו. אם זה שמתחיל להעריך יותר את משפחתו, חבריו ואפילו זרים…
מתעוררת בו חמלה כלפי החיים, הוא מתחיל להריח את הפרחים שבצידי הדרך, למרות שהם תמיד היו שם אך הוא אף פעם לא שם לב אליהם…
וזה גורם לו בעצם, במידה כזו או אחרת – להיות טוב יותר כלפי המציאות, כלפי האחרים, לפעול כלפיהם ביחס טוב יותר.
כשהסערה עוברת – השמש יוצאת.
ואז הוא מתחיל שלחשוב על שעבר,
מתוך זה הוא מתחיל לתור אחר הדברים שמהותיים בחייו,
הוא מקבל משקפיים חדשות.
הפוקוס מוביל להערכת החיים ביחס חדש, לדברים שמקנים לו יותר משמעות ואושר,
כמו תהיות על יחסים עם המשפחה, חברים, מכריו…
ובכלל חמלה כלפי אנשים
וזה מוביל אותו להשקיע יותר בהם
להעריך אותם,
ולהיות טוב יותר בשבילם,
ואז בעצם הוא נהיה אדם טוב יותר
לעצמוֿ,
ולעולם,
ומתוך הנקודה הזו הוא בעצם משתנה, נביעת השינוי, משם כבר דברים יראו אחרת…
אז זהו? צריך לסבול בכדי להתפתח?!
אז ז״א שבשביל להתפתח צריך לסבול?
הכול זה סבל?
(מזדהה עם הרגע שבו ״בודהה״ תהה על אותה נקודה)
אי אפשר לצאת מהמעגל הזה בצורה אחרת?!
זו השאלה הפסיכית של החיים !
כל בני האדם מחפשים אותה מימים ימימה.
אז אני שואל:
אם גם ככה היסורים והסבל מכל סוג, בסוף מובילים את האדם לשיפור היחס כלפי הזולת ולחיפוש ארועים שישאירו חותם משמעותי בחייו – אז האם זה אומר, שאם נשקיע בקשרים עמוקים ומשמעותיים עם הזולת מלכתחילה – נוכל ״לרכך״ את ייסורי ההתפתחות במסע הזה שנקרא ״החיים״?
ברור שזה ״סבל״ גם להתאמץ לוותר ולהתקרב לשונה ממני, אבל אולי עדיף סבל אחד על משנהו?
אין לי תשובה, אבל נשבעתי שאני לא מפסיק לשאול ולהתעניין…
*** בתמונה אני ותהל ״סובלים״ 200 מדרגות, בכדי לא לסבול בעתיד:)
