היא נחרדה כשאמרתי לה שאני רוצה להניח תפילין.
זה היה ברמת גן, היינו זוג צעיר בעוד בודקים אם שווה להשאר אחד עם השני ולהזדקן יחד, לפני שמצהירים רשמית על זה בחופה וקידושין.
״קצת מסורת, מה זה כבר יזיק״? שאלתי
כל עניין הדתיות הזה עורר בה חלחלה, היא מאוד התנגדה.
״אם אני רוצה משפחה, אני חייב לתת להם בסיס כלשהוא לזהות שלהם״ אמרתי בנחישות.
ברצינות את תעזבי אותי אם אחליט להתקרב ליהדות?!
״אני איתך לאן שתלך״ לחשה היא בעיניים בורקות.
מאז ידעתי שהיא הולכת להיות אשתי והלב נתמלא אהבה ובטחון.
מאז פחדנו
גיששנו
ניסינו
התנסנו
אבל הלב לא רעד
אז שינינו
החלפנו
גיוונו
והלב עדיין לא רעד
המשכנו
חיפשנו
חקרנו
רצינו רק להרגיש את הלב רועד
מתרגש
מתמלא משמעות..
חלפו שנים מאז… להגיד שתראו אותנו בלבוש שחורים ופאות מדקדקים בכל פעולות פיזיות? ממממ לא קרה…
מה שקרה מאז שנחשפנו שנינו לחכמת הקבלה וקיבלנו זווית מעניינת לגבי מהו ״יהודי״ שנתן סוף סוף מענה לריקנות הפנימית בנושא משבר הזהות.
להיות יהודי זה לדעת את החוק הכללי בטבע, חוק אחדות הכול, חוק האהבה.
להיות יהודי זה להתחנך יום יום על ערכי אהבת הזולת ומתוך זה להתנהל, לחיות, להקים משפחה ולהמשיך את החיים עם אמונה שאתה משאיר אחריך שובל של תקווה.
לא מובן איך אפשר לפתח רגש וזיקה למקורות היהודיים שלנו מבלי לפתח במקביל את היכולת והרגישות בלהזדהות ולאהוב אחרים.
תורה – לומדים באהבה, או לא לומדים בכלל.
