פעם ראשונה שהסברתי לבנותיי לעומק את יום הזכרון והעצמאות.
״למה אסור לשמוח?״ שאלו?
״זה לא עניין של אסור ממי, זה יום עצוב, אחינו נהרגו במלחמות הרבות, גם לאבא נהרג חברים מביה״ס.״
״אז מתי אפשר לשמוח שוב?״ שאלה
״ישר אחרי זה, זה יום העצמאות, אז חוגגים.״ עניתי.
״אז שיורדת השמש זה הזמן שמתחילים לשמוח?״
אני: ״זה לא עניין של זמן מצחיקולות.״
״אבל ראיתן איך זה? עוברים בשנייה משמחה לעצב, ככה העם שלנו, עובר מהפכים במידי, משנאה לאהבה, מעצב לשמחה בנשימה אחת.״
פעם ראשונה ראתה את אבא בגרון חנוק, מזיל דמעה על האחים שנהרגו ועל השנאה שעוד פוקדת.
המדינה בת 70, היא גם בוגרת מספיק להבין שלא סתם הגענו למדינת ישראל כאחים לצרה.
אחים כן, אבל לא רק לצרה.
לא צריך דיון באו״ם על הלגיטימציה שלנו ומיני אנטשמיות בכדי להזכיר לנו.
עם ישראל נולד על בסיס אידיאולוגי, בסיס של אחווה, רעות, של ״ואהבת לרעך כמוך״, זהו הבסיס היחידי עליו הוא יכול להתקיים. תנסו להכנס לנעלי משפחתכם הרחוקה, מהם האידיאלים שאיחדו אותם עוד מלפני קום המדינה?
אנחנו אחים וחובה עלינו לממש את האחווה הזו ביננו.
כשגרים בחוץ אתה שואל עצמך יותר על הזהות שלך, מה זה אומר להיות ״ישראלי״? מה זה אומר להיות ״יהודי״? למה העיניים מופנות תמיד אלינו כאילו בוחנות אותנו? למה לא נותנים לנו להיות ״כמו כולם״?
כל רגע אני מודה לגבי ההזדמנות שנקרתה בחיי להבין את שורש העם היהודי, יש לנו באמת על מה להתגאות…
