שירה הייתה ילדה מחוננת, מופנמת ובלשון המעטה ״קולה לא נשמע (או נחשב בכלל) בכותלי בית הספר״. דווקא הזמן שהעברתי איתה במגמת מוסיקה 5 יחידות, גרם לי להבין הרבה דברים לגבי אנשים.
הייתי עוף מוזר, יכולתי להסתחבק עם המקובלים והארסים וגם לשבת לנגן גיטרה עם הפריקים על הדשא או להתפרק באיזה פוגו משחרר ואלים עם הרוקרים של השכבה.
זה קצת מוזר, כי בעצם לא השתייכתי לאף אחד, לא יכולתי לתפוס שאני צריך להיות בצד אחד ומחויב בעצם השתייכותי להיות נגד השני.
פריקים שונאים ערסים, ששונאים את הרוקרים ששונאים את המקובלים – שבעצם שונאים את כולם.
נראה לי טבעי שבתור ילד ובכלל שאני חושב על זה, כל אדם רוצה להשתייך למשהו גדול ממנו, קהילה של אנשים שהוא שלם ומזדהה עם הרוח והאידאלים שלה והוא מרגיש שהיא נותנת לו ערך מוסף ומפתחת אותו.
שם אדם באמת מוצא ומגדיר את הזהות שלו.
אבל אני?
אגואיסט גדול שלא השתייך לכלום, מתמקם לו בקו האמצע על קו התפר, לא שייך לא לכאן ולא לכאן.
אז לכאורה הייתי עם כולם – אבל בעצם הייתי הכי לבד.
עד היום משבר הזהות הזה רודף אותי, מי אני ולאן אני שייך ולמה.
שירה תמיד הייתה סובלת מהיחס המשפיל מהחברים האחרים. כאבה תמיד הלך עימי כשהיינו משוחחים רוכונים אל מול פסנתר משותף בחדר הלימודים האקוסטי והיא שיתפה אותי ברחשי ליבה.
למה לעזעזל אם אתה רוצה להשתייך לצד אחד, אתה חייב להיות נגד השני?!
אי אפשר לאהוב את ״בית״ר״ בלי לשנוא את ״הפועל״?
אי אפשר לאהוב מוסיקה מזרחית בלי לשנוא מוסיקת רוק?
אי אפשר להיות בין המקובלים – בלי לשנוא את שאר הילדים?
אמאל׳ה נבהלתי כמה שאנשים הם שונים אחד מהשני ותיסכל אותי כל הרעל והארס שצריך לזרוע בכדי לבלוט ולשרוד, אז ברחתי…
מודה בכאב, אני ברחתי, ברחתי לטייל בעולם, לראות אנשים, לחקור תרבויות, לחוות להתנסות..
בטיולים בעולם הרגש הזה הציף אותי שוב, ושוב ראיתי את פלגי אחיי התרמילאים הישראלים וניסיתי להתחבר עם כולם ולא להשתייך לזרם של מטיילים מסויים.
אבל כמובן שגם פה הקיטוב שלט בין ״אלו שמטיילים במזרח״ לבין ״המוצ׳ילרים של דרום אמריקה״, אבל בגלל שטיילתי במזרח, התחברתי גם עם הסטלאנים שמחפשים פיסת מרעה לרבוץ ולעשן וגם עם תרמילאים סחיים שרוצים לכבוש כל פיסגה והר.
רציתי לחוות את כולם, להרגיש את כולם, כי לכל אחד סיפור משלו.
הניסוי הזה לחזור שוב לאותה תבנית שהציקה לי בבית הספר, הציפה אותי בזמנו בהמון תובנות שגרמו לי כל בוקר לרדת לגדת הנהר שליד הגסטהאוס, לכתוב ו״להקיא״ מעצמי את האבחנות על הדף, כאילו הונחתה אצלי האבחנה הקרטית:
עד כמה חשוב כל אדם והוא מיוחד בדרכו האישית וחייבים ללמוד להסתדר יחד.
את הספר ההוא אני לא מוצא… הלך לאיבוד בבוידעם העמוס או שבכלל נזרק לפח באחד מנקיונות הפסח, שהורי עשו במעט הפקלאות שהותרנו מאחורינו לפני שעברנו לקרואטיה..
כשחזרתי מהטיול לישראל, בנונשלנטיות תמימה ופאטתית, ניסיתי להסביר למשפחתי וחבריי מה הרגשתי ומה חייבים לעשות.
אבל ממש… עוד סאטלן הזוי שחזר מהודו עם רעיונות ״תיקון עולם״ בשקית של קנאביס.
מה שכן, התסביך הזה לא עוזב אותי, כי אם אין פתרון לזה, אז מה הסיבה של כל העולם הזה?!
מאז חקרתי ולמדתי הרבה, קורסים ספרים דרך אינספור שיטות להסביר את הרגשת האחדות שחסרה פה ומצאתי עשרות דרכים לאותה אמת אחת.
כשנחשפתי לחכמת הקבלה, היא בדיוק ענתה לי על הצרכים האלה ושימשה שיבר ראשי לתובנות של כל השאלות הללו.
האם ״שלום״ זה מושג בר קיימא או דמיוני?
האם אי פעם יכול להיות שלום בין אנשים?
למה לאנשים קשה לחיות בשלום זה עם זה?
כל אחד רואה ומרגיש את העולם אחרת, איך בין תפיסות שונות של אנשים יכול להיות שלום?
מהו בעצם הפער שמפריד בתפיסות של בני האדם אחד מהשני שגורם להם להילחם ולא לחיות בשלום?
איך מגשרים על פערים אלה?
עוד יותר נפעמתי לגלות, שזו מתודה שנמצאת במקורות שלנו וניתנה לנו כדבר היחיד שיכול לאחד אותנו ולאחות את הקרע של משבר הזה שגורם לנו להלחם אחד בשני. זו באמת התורה האמיתית, תורת ישראל של תיקון הלב.
"עיקר השלום הוא לחבר שני הפכים ואל יבהילך רעיונך אם אתה רואה איש אחד שהוא בהיפך הגמור מדעתך וידמה לך שאי אפשר בשום אופן להחזיק בשלום עמו… אדרבא, זהו עיקר שלמות השלום להשתדל שיהיה שלום בין שני הפכים"
ר' נחמן מברסלב ליקוטי מוהרן חלק א'
