20 שנה לא עניתי על מונית שרות, עד פברואר, שנה שעברה. באותו יום שמש חורפי, תפסתי מונית מפ״ת לראשון לציון.
היא נעצרה בצד, הנהג פתח בהינף יד ידית מכנית וצעק: ״יאללה תעלה!״ בעודי תוהה אם זו המונית הנכונה, הצצתי לחלונות האחוריים שהיו מכוסים בווילונות בוחן את תכולת המונית.
״יש מקום״? ״זה לראשון לציון?״
״נו ברור נו, יאללה תעלה, תעלה!״ הפציר בי הנהג.
עליתי למונית, מביט באכזבה בספסלים האחוריים העמוסים מאפס מקום… לפני שהספקתי להגיב, הדלת נסגרה מאחורי והתחילה הנסיעה.
״שב, שב רגע על הרצפה, עוד שנייה אני מוריד נוסעת…״ אמר הנהג.
ראבאק התבאסתי, הריצפה הייתה מטונפת ואני עם הג’ינס Americam Eagle החדש. בלית ברירה, ישבתי על הרצפה מדוכדך.
חצי ק״מ של נסיעה, הנהג הוריד נוסעת בעליה לכביש החוף, מיהרתי לתפוס את מקומה בספסל האחורי.
״אתה לא מבין מה הלך פה קודם…״ חייל שלידי פצח איתי בשיחה משום מקום.
״הגברת שירדה עשתה פה באלגן. הייתי צריך להפריד, לפני שהן היו מכסחות אחת את השנייה״.
"אם החייל לא היה שם, זה בטוח היה נגמר במכות…" סינן מבוגר כ-בן 60 שישב לצדו.
״וואלה?״ עניתי. עדיין מעכל, איך מבלי להכיר אותי, הם מרגישים ככה חופשי לפתוח כך בשיחה.
דבר שלא מוכר באירופה, היכן שאני חיי. שם, כל אדם סגור בקובייתו שלו. בנימוס קר, יכולים לשבת יחד ללא תנועת עפעפיים אל עבר השני.
״איפה אתה משרת?״ המשכתי בנימוס,
״בבקעה״ ענה, ״סוף סוף יוצא הביתה.״
״מאיפה אתה?״ הוא שאל… ״מקרואטיה" עניתי.
דממה…
נדמה לי שכל נוסעי המונית מסתובבים ומסתכלים לעברי.
״מה? אתה גר בקרואטיה?!״ פנתה אלי גברת בשנות החמישים לחייה. אליה הצטרפו 2 צעירות במטר של שאלות: ״איפה בקרואטיה? איך שם? מה אתה עושה שם? כיף שם?״, עניתי ש"כן, אני נשוי + 4 ונמצא שם כי הגעתי עם אשתי לירח דבש לאחר החתונה, החלטנו לנסות את מזלנו להתפרנס קצת, הזמן נמתח ואנו עדיין כאן..."
״ומה אתה עושה בארץ?״ שאל גבר אחר, שהרגיש חופשי להצטרף להילולת המחקר על ״הישראלי הקרואטי״, שנהפך ברגע לאטרקציה של המונית.
״הגעתי לפה לכנס, ״כנס קבלה לעם״ בגני התערוכה.״
״מהההההההה?!״ הצעירות מלפני קפצו ממקומן, ״אתה לומד קבלה?! מאיזה קבוצה אתה??״
״מקבוצת קרואטיה עניתי, לומדים את החכמה הזו בכל רחבי העולם.״
״מה אתה גנוב?! איזה קטע!! אני מקבוצת חדרה וזאת חברה שלי מקבוצת ראשון״.
״את שומעת מיכל?? הוא משלנו" 🙂
מפה לשם, קשקושי נסיעה, שהפכה בין רגע לנעימה הרבה מעבר למצופה.
כבר שכחתי את הג׳ינס המוכתם מרצפת המונית. אפילו הנהג היה מבסוט, שהריב ממיקודם הפך לשיחה קולחת עם "וויבים" טובים.
הגענו לכניסה לראשון לציון. אני ירדתי בין הראשונים, ליד אזור התעשייה הישן במזרח העיר, בית מגורי הוריה של אשתי.
המונית עצרה. לפני שירדתי, כולם ברכו אותי בדרישת שלום למשפחתי, למרות שלא הכירו אותם כלל.
בעודי צועד אל פתח היציאה מהמונית, נעצרתי ואמרתי: "תקשיבו אנשים, זה לא מובן מאליו השיחה הזו! נפתחנו פה כמו משפחה ואנחנו אפילו לא מכירים.
היכן שאני מתגורר, אין דברים כאלה! העם שלנו, הוא הכי רוחני בעולם״ המשכתי.. ״רק כשאתה גר בחוץ, אתה מצליח להבחין את הייחודיות הזו.
מבקש ממכם בכל לשון של בקשה: היכן שתהיו, תעשו שלום בין אנשים! מספיק עם השנאה, זה החולשה שלנו וקשה לראות מה קורה בישראל בשנים האחרונות, במיוחד לאור האנטישמיות המתגברת..."
טפחתי לחייל על השכם וסיננתי נרגש: ״שמור על עצמך אחי״ וירדתי מהמונית.
יאללה איזה עם זה!
חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי
אני פה להזכיר לו את זה כל רגע בחיי…
עם ישראל חי!
